דניאל דן, חשמלאי צעיר המטייל בצפון דקוטה, פוגש במצחצח נעליים יוצא מלחמת העולם השנייה, גם הוא בשם דניאל דן. בין השניים מתפתחת ידידות והם מחליטים כי הגורל הפגיש ביניהם. באופן טראגי, דניאל (יוצא המלחמה) מתחשמל כשדניאל (החשמלאי) מבקש שיסייע לו בעבודת חיווט שגרתית. רגשות האשם רודפים את דניאל עד סוף חייו. בנוסף לכל הצרות, הלקוח בעבודת החיווט לא ביצע את התשלום האחרון, עקב בעיות כלכליות שכלל לא קשורות.

כולו גבוה ויפה: אני לא מתקשר אלייך כי אני לא מעוניין בך.
(בגשם. ככה.)
כולכם זונות, אחד אחד.

יושב רעב. שוב רעב.
אני תמיד נהיה רעב שוב, בסופו של דבר. וזה לא נגמר, זה יהיה ככה עד הסוף המר. אני אחיה את החיים שלי, אעשה דברים ותוך כדי, מדי פעם, אהיה רעב. והמדי פעם הזה הוא נצחי. תמיד יבוא מדי פעם. עד שאמות.

המחשבה שהכתה בו לאחר שסיימה היא שפניה לא היו אחידים. היא דיברה ופתאום הפה שלה השתנה מעט, אולי בזווית, אך באופן דיסהרמוני עד כדי שידע ללא צל של ספק שכל מה שאמרה אינו אלא שקר גס. הוא העמיד פני מופתע כשאמרה לו ששיקרה. לא הפריעה לו העובדה שהיא משקרת. הפריע לו שהיא לא עושה זאת טוב מספיק.

אבוד שוב,

נמלט,

הוא מחפש אהבה בשיר עצוב.

נשען על הבר,

שירך הנוגה מצלצל באוזניו

והוא מתחיל לבכות.

תראי אותו: מכושף -

הוא יודע שאת זוהרת.

מוצא ברוחו דרך,

מביט אל תוך עינייך וצועק -

אחזי בי.